הצגות, מנהל אומנותי ובמאי תיאטרון הבימה – 1985-1991, מנהל אומנותי ובמאי תיאטרון הקאמרי 1993-2019

"ביקור הגברת הזקנה" מאת פרדריך דירנמאט – 1994 קופרודוקציה התיאטרון הלאומי הבימה והתיאטרון הקאמרי

מס' הצגה: 468
הצגת בכורה: 15/10/1994
מספר הצגות: 75

יוצרים

מאת : פרידריך דירנמאט
תרגום : איתן בלום
בימוי : עומרי ניצן
תפאורה ותלבושות : רות דר
מוסיקה : אורי וידיסלבסקי
עיבוד מוסיקלי : רן בגנו
תאורה : ניב שדה , נתן פנטורין

שחקנים

גבר א' : שמעון מימרן
ראש העיר : דב רייזר
גבר ב' : עפרון אטקין
מתעמל : קובי עזרלי
גבר ג' : יובל כרמי
גבר ד' : איתן נוה
אישה א' : מירב גרובר
צייר : רוני מנדלסון
מנהל התחנה : רוני בליץ
פקיד הוצאה לפועל : אורי רביץ
מורה : רוני מנדלסון
כומר : מיכאל כורש
איל : עודד תאומי
קלרה זאכנאסיאן : ליא קניג
כרטיסן : יוסי טולדו
הבעל ה-7, ה-8, ה-9 : ישראל גוריון
רב משרתים : יהודה פוקס
שוטר : יוסי קאנץ
גנגסטר א' : איגור בוריסוף
גנגסטר ב' : גרגורי טל
עיוור א' : שמואל סגל
עיוור ב' : יוסי סגל
אשת ראש המועצה : מירב גרובר
גברת איל : דינה דורון
רופא : יובל זמיר
מתעמל : קובי עזרלי
דן, בנו של איל : , אבישי בקי-פיש
אודליה, בתו של איל : אפרת בן צור
אישה א' : מירב גרובר
אישה ב' : איה שבא
עיתונאי א' : רוני בליץ
עיתונאי ב' : אורי רביץ
צלם עיתונות : יוסי טולדו
קריינית : מירב גרובר
קריין : רוני בליץ
קריין בשפה האנגלית : אורי רביץ
צוות טלויזיה : יוסי טולדו , איה שבא
אזרחי גלל, צלמים : לימור כהן , אילת הרפז , מיכה צור , עידן ענתבי , דוד שואל , יוסי שרון

מחזהו הטוב ביותר של פרידריך דירנמאט – מגדולי המחזאים של המאה העשרים – הוא משל מקברי מצד אחד וסיפור אנושי מרגש מצד שני.

הסיפור מתרחש בעיירה קטנה וענייה, שאליה מגיעה מיליארדרית מזדקנת, בת המקום לשעבר.

היא מפזרת הבטחות להפוך את העיירה השוקעת למקום עשיר ופורח, אך רק לאחר שהם לכודים במזימתה מגלים תושבי המקום את התנאי לכך : הריגתו של אהובה לשעבר, שבגד בה והרס את חייה.

לכסף יש ריח – והפעם, של גוויה. עיירה שלמה ניצבת מול הדילמה המוסרית של המאה ה-20 : הכסף וכוחו הבלתי מוגבל מול הערכים האנושיים.

מחזה ציני ושנון, משעשע ומזעזע גם יחד, ובעיקר – מעורר מחשבה.

מן העיתונות:

"מים רבים זרמו בירקון מאז הפכה העיירה הקטנה השוויצרית גילן לגלל, בתרגום החדש והישראלי מאוד של איתן בלום. העיר השתנתה. גם הגברת. היא נראית היום הרבה פחות מפלצתית מבעבר, מפני שהצופים השתנו. אנחנו כבר לא מזדעזעים כשהיא מציעה לתרום לעיר מליארד דולר תמורת הריגתו של איל הגבר שניצל אותה בעבר וגרם לה לעזוב את העיר. הבמאי עמרי ניצן נותן ביטוי לשינוי שחל בנו ובעולם – באמצעות הבמה, הלשון, המוזיקה, הסאונד ובעיקר המשחק.

העיירה גלל של ניצן היא לא רק ענייה. היא מלוכלכת, כהה מאוד, חיה בצל רעש מחריש אוזניים של הרכבות ושל המוזיקה ומאוכלסת בדמויות גרוטסקיות ולבושות בטעם רע וולגארי. גם בקלרה הגיבורה אין שום קסם או רומנטיות ובמחצית הראשונה של ההצגה היא נראית ונשמעת כמו זונה מזדקנת. בחלק הראשון מציג ניצן עולם מכוער, קר, גס וחסר תקווה. לכן, בחלק השני כשאיל, הקורבן, משלים גם הוא עם מותו, אין אכזבה, יש רק השלמה ועצב עמוק מאוד שצומח מהתנהגות במתית של איל-תאומי ומקרין על הבמה כולה.

תאומי המקבל בהכנעה ובהבנה את מותו, הוא התגלמות האדם שיודע שאין למה לקוות. וכשהוא וליא קניג נפרדים לצלילי אולדיז מתקתקים, מקבל המושג נהיליזם משמעות חדשה. הבמה של רות דר והמוזיקה של אורי וידיסלבסקי יוצרים מסגרת נאותה לגלל של 1994. צוות השחקנים הגדול עובד בתיאום ובדייקנות. יגאל שדה, המורה ודב רייזר, ראש העיירה טובים מאוד. גם דינה דורון, יובל זמיר ומיכאל כורש – טובים. בקיצור : ביקור מוצלח מאוד. כדאי לכם.

שוש וייץ. "ידיעות אחרונות". 26.4.1994

"אחד ההישגים הוודאיים בהצגה הוא משחקם של ליא קניג בתפקיד הגברת הזקנה ושל עודד תאומי בתפקיד איל, אהובה לשעבר. במהלך ההצגה מצליחה קניג לשכנע בנקודת המבט שלה, ברדיפתה אחר צדק, אך גם בצלקת שנשאה עמה כל השנים על אהבת נעוריה שנבגדה. בחלקה השני של ההצגה נעשית הופעתה מרשימה במיוחד. דמותו של איל מתפתחת אצל עודד תאומי ותודעת אשמתו הולכת ומשתלטת עליו. ראוי עוד להזכיר את יגאל שדה בתפקידו הרגיש של המורה. זוהי הצגה מכובדת של מחזה מצויין עם נסיון מוצלח ביותר לדבר בניב עכשווי המשקף עולם מנוכר ומזוהם

אליקים ירון. "מעריב". 3.11.1994